התפתחותו הרגשית-פסיכולוגית של התינוק בשנתו הראשונה

התינוק בא לעולם עם יכולות ליצור מערכת יחסים עם הסביבה האנושית שסביבו ויש לו תפקיד פעיל במערכת יחסים זו. מתוך מערכת היחסים שהוא יוצר עם הסביבה, הוא מסיק מסקנות לגבי העולם בו הוא נמצא. משימתו בשנת חייו הראשונה היא לרכוש אמון בסיסי בעולם.

אדם הוא יצור חברתי, ומגיל צעיר מאד הוא מגלה רגישות מיוחדת לגירויים שונים מצד הסביבה שקשורים באנשים אחרים: בשלב מוקדם מאד התינוק מתחיל להראות עניין מיוחד בצורת הפנים, וכבר בגיל חודש הוא מתחיל למקד את המבט בעיניים, באף ובפה של האדם הנמצא בקרבתו. בערך באותו זמן הוא מתחיל ליצור קשר בין פניו של אדם לבין קולו. מבחינת התפתחותו הרגשית כבר בגיל 7 חודשים הוא יודע להבחין בין הבעות רגשיות שונות של האנשים סביבו, כמו שמחה, פחד, כעס וכו'. התינוק יודע להבחין בין קולה של אימו לקולות אחרים, מנגנון זה נקרא מנגנון ההתקשרות - הוא מולד ויעיל ועוזר לתינוק מלידתו ביצירת מערכת מורכבת של יחסי גומלין עם האם ועם דמויות מפתח האחרות שבסביבתו.

מכאן גם העדפתו של התינוק לגירויים סביבתיים שיש להם משמעות בין אישית לדוגמא, הוא יעדיף לראות פני אדם מבוגר מקרוב בגיל קטן מאשר כל תמונה או גירוי צבעוני אחר. ניתן לראות שמנגנון זה, מכיל בתוכו גם התנהגויות ויכולות שונות שמבטיחות לו קירבה אופטימאלית לדמות האם: כולל היכולת לעקוב במבטו אחר אנשים שבסביבתו, היכולת לבכות או לחייך ויכולתו להצמיד את עצמו לאם.

על פי הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון, בשנה הראשונה לחייו נמצא התינוק בשלב האוראלי-סנסורי.

האתגר של שלב זה הוא: אמון מול חשדנות.

בשנת החיים הראשונה, ההתפתחות הפיזיולוגית ממוקדת באזור הפה. התינוק לומד "לבלוע" ולהכניס לתוכו את העולם דרך החושים ובמקביל לומד על האמצעים שדרכם הוא יכול לדחות דברים לא רצוניים (כגון סגירת הפה, הקאה וכד'). כך, לפי אריקסון, המשימה הפיזיולוגית הראשונה המוצבת בפני התינוק היא הזנה. יחד עם זאת, אין זה מספיק שהדמות המטפלת הראשונית תדאג לצרכיו הפיזיולוגיים הבסיסיים של התינוק בלבד. אם הדמות המטפלת נענית לצורכי התינוק באופן מהימן ואוהב, התינוק מקבל חוויה של ביטחון בסביבה ובעולם שמסביב, באמצעותה הוא משיג אמון בסיסי. אם צרכיו הפסיכולוגיים הראשוניים הללו של התינוק אינם נענים, הוא יחוש כי אינו יכול לסמוך על עצמו ועל הסביבה ויפתח חשדנות או חוסר אמון בסיסי. במידה והמשבר נפתר בתמהיל נכון של הרבה אמון בסיסי ומעט חשדנות (מאחר ולא יעיל לבטוח בכל מבלי לצפות לשום סכנה), ישיג התינוק את המעלה הפסיכולוגית הראשונה, שהינה תקווה - תחושה חיובית לגבי העולם ולגבי האפשרות להתמודד.

לכן, כאשר תינוק מביע את עצמו ישנה חשיבות רבה לכך שהמטפלת בו תדע או תלמד להבין את החוויה שהוא חווה. ידוע כי תחושת המטפלת והפרשנות שהיא נותנת להבעות התינוק מבוססים על האופן שבו היא תופסת את העולם. הפרשנות שלה היא זו שתדריך אותה לגבי הפעולה הבאה שתעשה עם התינוק.

תגובת המטפלת תהיה זו שתסייע לתינוק עצמו ללמוד על החוויה שעבר, מאחר והתינוק בשלב מוקדם עדיין לא יודע בדיוק מה הוא מרגיש, או אפילו מה הוא רוצה, או מה מציק לו, מאחר והרצונות, המניעים והתחושות של התינוק בשלבים המוקדמים של חייו הם אינם מוגדרים ונחווים על ידו כבליל של תחושות מציפות.

כלומר מתהליך זה ניתן להבין כי הפרשנות של המטפל בתינוק היא זו שעוזרת לתינוק להגדיר ולבנות את עולמו.

כבר בשלב הזה ניתן להבין עד כמה חשוב - טיפול יחידני איכותי - שמול תינוק אחד או שניים לכל היותר תהיה דמות טיפולית אחת מיטיבה ומכילה אשר מסוגלת לתת מענה לצרכים ולרגשות אותם מבטא התינוק, להבין את מה שהוא צריך באותה עת ולספק לו את הצורך הזה.

תינוק עם תחושת אמון טובה בעולם לומד גם בהמשך להרגיע את עצמו מאחר ויודע שהמענה יגיע – הוא בטוח בכך – ולכן יוכל להרגיע את עצמו מעט ולהמתין למענה.

עוד היבט אשר מדגיש באופן ברור את העדיפות של טיפול יחידני בתינוק הוא הצורך של התינוק בחום, ניחום והרגעה. כאשר תינוק זקוק לאחד משלושת הצרכים הנ"ל, הפעולות היעילות ביותר שהמטפלת בו יכולה לעשות הן פעולות אשר נותנות לו תחושה של חזרה אל הרחם. בתוך הרחם, גוף האם מחבק את העובר ועוטף אותו. הרגשת חמימות עוטפת את העובר, תנועה נעימה מערסלת אותו כשהאם נעה, ופעימות ליבה המעומעמות הן מנגינת רקע תמידית. בחודשים שאחרי הלידה וגם בהמשך החיים, אפשר להשתמש בכל הגורמים האלה כדי להעניק לתינוק חלק מהתחושה האידילית שידע ברחם. זרועות מחבקות, עטיפה בבגדים רכים וחמימים, מלמול שקט ונענוע קצוב של הגוף – כל אלה יוצרים תחושות נעימות ומנחמות.

התנועות היעילות ביותר לנחם ולהרגיע הן אלה המבוצעות ברכות, בקצביות ובזרימה שוטפת. כאשר האם או מטפלת מתוחה ועצבנית קשה לבצע זאת. המתח והלחץ מקשיחים את גוף המבוגר ותנועותיו נהיות קופצניות וחדות. קולו נעשה עצבני והתנהגותו לא יציבה. סימני אי שקט אלה מועברים לתינוק שבזרועותיו באופן ישיר. כשהתינוק נמצא במסגרת עם כמה תינוקות ומטופל על ידי מטפלת או שתיים לא ניתן לספק צרכים אלו במידה שבה התינוק זקוק להם.

בחברות שבטיות תינוקות מוחזקים על גוף ההורה ונישאים עליו במשך זמן רב. בחברה המודרנית אנחנו נוטים להניח תינוקות לנפשם, כלומר להשכיב בעריסה, בעגלה, לשים בפעוטון. כל זה משעמם מאוד את התינוק ויוצר חוסר במגע גופני קרוב. תינוקות רוצים להיות קרובים אל דמות המטפל, מחובקים, מלוטפים ונישאים בזרועותיו זמן רב ככל האפשר. כך הם מרגישים פחות מאוימים מהעולם החדש והמבהיל אליו הגיעו. תינוק שמתמזל מזלו לחוות מגע גופני קרוב (שימוש במנשא והחזקה רבה על הידיים), בשלב התפתחות זה בשנתו הראשונה יהיה פנוי לחקור את עולמו באופן נועז ובביטחון רב מאחר וחווה בטחון לרוויה כאשר היה זקוק לכך. בשלב זה בחייו אין מקום לנוקשות או לקשיחות כלפיו.

התהליך הרגשי המורכב אשר האם מבצעת מול תינוקה וכך גם המטפלת, נקרא גם תהליך של מירורינג: המטפלת מהווה מראה לתחושות התינוק. כשהתינוק חש כאב או אי נוחות הוא בוכה או מתלונן, המטפלת משקפת לו את תחושותיו בהבעת פניה ובדיבור אליו. היא מזדהה איתו ויחד עם זאת פועלת על מנת לסייע לו ולהרגיעו. גם כאשר הוא צוחק או מחייך, חשוב שהדמות הטיפולית תחייך אליו, תדבר אליו ותשתעשע עימו וכך יחד יחושו בשמחה ובקרבה הדדית. כך לומד התינוק להבין את תחושותיו ורגשותיו וכן לומד כי העולם סביבו גם הוא מבין אותם ומגיב אליהם. מכאן ניתן ללמוד שהתפתחותו הרגשית של התינוק תלויה במידה רבה ברמת התגובתיות הרגשית של המטפלים בו.